התמיכה ההורית בילדים חרדים

על פי ספרם המומלץ של חיים עומר ואלי ליבוביץ- "פחדים של ילדים"

ההורה, אליו פונה הילד במצוקתו, נתון במצב של לחץ רגשי רב- ילדו סובל ודוחק בו שיגן עליו מהאיום ויפעל להקטנה מיידית של סבלו. ההורה צריך לזכור עיקרון חשוב בהקשר לתגובתו- עליו לפעול בצורה תומכת ולא מגוננת. ההבדל בין תמיכה להגנה נעוץ בכך, שבעמדה המגוננת ההורה הוא האחראי לתפקוד, ואילו הילד מקבל את ההגנה באורח פסיבי. תגובה מסוג זה מתאימה למצבים של סכנה מיידית ומוחשית, אך איננה מתאימה לבעיית חרדה, הנמשכת לאורך זמן. לעומת ההורה המגונן מאפשר ההורה התומך לילדו לאסוף את כוחותיו ולהתחיל הדרגתית להתמודד עם הבעיה בכוחות עצמו. ההורה התומך ער לכך שהילד זקוק לעזרה, כלומר שהוא עדיין אינו מסוגל להתגבר על הבעיה בעצמו. אולם התמיכה מיועדת מלכתחילה לחיזוק ההתמודגדות העצמאית של הילד. הבדל זה בין הורות מגוננת להורות תומכת עשוי להכריע בין הצלחת טיפול או כשלונו.

 

לפעולת התמיכה שני מרכיבים-

  1. קבלת הסבל ותמיכה- ההורה צריך לקבל ולהכיל את סבלו של הילד. לא ניתן לתמוך ללא הנכונות לתת לסבל מקום לגיטימי, להימנע מעמדה מאשימה ולהושיט לילד נחמה ועידוד.

  2. דרישה לתפקוד ברמה מסויימת- ההורה צריך להוביל למצב בו יכולות התפקוד של הילד יבואו לידי ביטוי. לא ניתן לתמוך תוך ויתור על דרישות התפקוד.

 

כדי שפעולת התמיכה תצליח היא חייבת להיות מורכבת משני המרכיבים.

אם ההורה דורש תפקוד של הילד ללא קבלת והכלת החרדה- הוא מחזיק בעמדה דורשת בלבד, ואם ההוא מקבל את הסבל ומוכן להכיל אותו אולם לא דורש מהילד לתפקד- הוא מחזיק בעמדה המקבלת והמגוננת בלבד. בשני המקרים, בעיית החרדה של הילד רק תועצם ולא תיפתר.

 

לעיתים מתחלקים ההורים בתפקידים, כשאחד ההורים הוא ההורה הדורש, ואילו השני הוא ההורה המגונן. חלוקת תפקידים זו יכולה להביא לשיתוק הדדי של המערכת ההורית ולהנצחת בעיית החרדה.

 

תגובותיו של ההורה הדורש כמו אלו של ההורה המגונן, מעידות על כשל בתפקוד הגבול האישי, שבין ההורה לבין הילד. לכל אחד מאיתנו יש גבול אישי, שהוא מעין שכבת הפרדה ומיגון, המאפשרת לנו למנוע השתלטות של גירויים או דרישות חיצוניות על רגשותינו ופעולותנו. הגבול האישי מאפשר לנו להשהות ולשקול את צעדינו, או למתן את תגובותינו במקרה הצורך.

 

הורה אשר נחפז להגיב תמיד בהגנה מידית כלפי הילד החרד, ללא יכולת להשהות את תגובותיו כדי לאפשר לילד התמודדות עצמאית, מגלה שחיקה בגבולו האישי. חסרה לו שכבת המגן, המאפשרת לו שלא לצאת להצלה מיידית של הילד, אלא לתמוך בו תוך איפשור מרחב להתמודדות עצמאית של הילד. לצד זה חשוב להוסיף כי הגבול בין ההורה לבין הילד צריך להיות גבול חצי חדיר- גבול המבדיל בין ההורה לילד, ואבל מאפשר לילד מקום להביע את רגשותיו ולשאוב נחמה מההורה.  

 

 

שחיקת הגבול האישי- ההורה המגונן

ההורה המגונן נוטה לפעול במקום הילד ולשים את עצמו במקומו. הגבול האישי מבדיל בין ההורה חייו ותפקידו לבין הילד ומטלותיו לא ברור. השחיקה בגבול האישי באה לידי ביטוי גם ברגשותיו של ההורה. החרדה של הילד מציפה אותו והוא מגיב בצורה אימפוסיבית כדי להפסיקה, אפילו אם ההתמודדות חיונית להתפתחותו של הילד. במקרה זה, לפעמים לא ברור האם החרדה היא של הילד או של ההורה. 

 

 

שחיקת הגבול האישי- ההורה הדורש

צידו האחר של המטבע עלול לגרום אף הוא להפרעות חרדה. במקרה של ההורה הדורש, הגבול האישי של ההורה לא חדיר מספיק לרגשות ולמסרים של הילד. הורה המנסה לגרום לילד החרד להתגבר על החרדה באמצעות אמירות בוטות, הטפות לאומץ לב, או הצהרות על כך שאין כל סיבה לפחד, לא יהווה מקור של תמיכה לילד ולא יקרב אותו להתמודדות, אלא להיפך. ההורה הדורש ללא יכולת לקבל ולהכיל את חרדת הילד עלול ליצור שתי בעיות בגבול בינו ובין הילד.

  • הגבול אינו חדיר דיו כך שההורה אינו פתוח לצרכים ולמסרים של הילד.

  • ההורה חודר לגבולו האישי של הילד ומנסה לקבוע עבורו איך להרגיש לחשוב ולהגיב. הילד עלול לתפוס את תגובת ההורה כביטול זכותו לרגשות משלו ("אין כאן בכלל ממה לפחד", "מה אתה פוחד ממנו- תרביץ לו בחזרה")

כאמור, הדרך הנכונה להתמודד עם בעיות החרדה היא לשמור על תמיכה בילד כדי שיתמודד עם המצבים מהם הוא חרד ולא להגן עליו תוך הרחקתו מהם. אם נזכר ברעיונות של הטיפול ההתנהגותי בהקשר של הפסקת ההימנעות, ניתן להבין מדוע הגנה על הילד תוך מניעת כל התמודדות או קשר עם הגירוי המאיים עשוייה להתפתח להפרעת חרדה.

 

טיפול בילדים, בני נוער ומבוגרים

קיבוץ אילון

052-5809873