ההפרעה הטורדנית הכפייתית (OCD) היא אחת מעשר ההפרעות המגבילות ביותר. הערכות על שיעור התפוצה של ההפרעה נעות בין 1%-3%, ורוב הסובלים מההפרעה סובלים מבעיות פסיכולוגיות נוספות שהנפוצה שבהן היא דיכאון. 

​

המאפיינים העיקריים של OCD הם מחשבות טורדניות והתנהגויות כפייתיות. המחשבות הטורדניות מתבטאות בדימויים או בדחפים חוזרים ונשנים הנחווים כפולשניים ולא רצויים והגורמים למצוקה ניכרת. ההתנהגויות הכפייתיות באות לידי ביטוי בפעולות או מחשבות חוזרות ונשנות שהאדם מבצע בתגובה לאובססיות לשם הקלה על מצוקתו או כדי למנוע את התרחשותה של תוצאה לא רצויה. הסובלים מההפרעה נוטים להימנעות ממצבים העלולים לגרום לאובססיות ולהתנהגויות כפייתיות, ועקב כך הם עלולים לצמצם חלקים ניכרים מהתנהגותם.

 

הטיפול הפסיכולוגי המועדף לטיפול ב- OCD הוא טיפול קוגניטיבי - התנהגותי (CBT). טיפול זה נחשב טיפול קצר מועד והוא אורך על פי רוב 10-20 מפגשים, ונחשב יעיל מאוד.

 

לפי המודל ההתנהגותי, המחשבות האובססיביות מעוררות חרדה. הסובל מההפרעה מנסה להימנע מחרדה זו על ידי התנהגות כפייתית אשר מונעת כביכול התרחשות של מצבים לא רצויים. בגלל שההתנהגות הכפייתית מורידה את רמת החרדה, היא מחוזקת בכל פעם שהיא מתרחשת. ההתנהגות הכפייתית מהווה צורת הימנעות מהתמודדות עם האובססיה שהופכת להיות מאיימת יותר ויותר ככל שהזמן עובר.

לפי תפיסה זו, הדרך היעילה להתמודד עם ההפרעה היא חשיפה למחשבה או לגירוי מעוררי החרדה תוך המנעות מההתנהגות הכפייתית- טכניקה הקרויה בקיצור חשיפה ומניעת תגובה (ERP). המטופל נחשף לגירוי וכאשר האירוע מעורר האימה אינו מתממש, מתבצעת למידת הכחדה של החרדה ביחס לגירוי המותנה. 

 

המודל הקוגניטיבי של ה-OCD גורס כי רוב האנשים סובלים ממחשבות פולשניות או חודרניות. הפיכתן של מחשבות אלו לטורדניות קשור לשכיחותן, לעוצמתן ולמצוקה אותה הן גורמות ולא לתוכנן. מודל זה שם דגש על הטיות קוגניטיביות שמבצעים הסובלים מההפרעה, הגורמות להם לחוות את המחשבות כמעידות על אסון או סכנה אותם הם מרגישים שהם מחויבים למנוע. הם מנסים לנקוט אסטרטגיות של שליטה במחשבות והתנהגויות כפייתיות כדי לנווט את המחשבות ולמנוע את האירוע המסוכן. באופן פרדוקסלי, אסטרטגיות אלו עצמן הן אלו הגורמות להנצחת הפירושים המוטעים והתסמינים הטורדניים כפייתיים.

 

הטיפול על פי הגישה הזו נעוץ בבחינת המשמעות השלילית שמוקנית למחשבות הפולשניות ולתוצאותיהן. בחינה זו מתבצעת תוך ניסיון לנתח את הנחות המוצא השגויות, ולאתגר אותן כדי לאפשר מחשבות אחרות- רציונאליות יותר וקטסטרופליות פחות. 

בשנים האחרונות חלה התקדמות נוספת בגישה הקוגניטיבית לטיפול בOCD הבאה לידי ביטוי בפיתוחה של גישת ה- ACT. הנחת המוצא של גישת ה- ACT היא שבניגוד לחוויה בעולם החיצוני, העולם הפנימי אינו ניתן לשליטה. המצוקה אותה חווה המטופל נובעת לפי גישה זו מהרצון להימנע ממחשבות וממצבים רגשיים מסוימים ולשלוט בהם. המטרה של הטיפול היא ויתור על מאמצי השליטה בחוויות הפנימיות תוך קבלת כל חוויה פנימית שעולה ללא שיפוט ערכי. 

להבדיל מהתרפיה הקוגניטיבית המסורתית, אין  ב- ACT עיסוק בתכני המחשבות, אלא בצורה שבה האדם מתייחס למחשבות, תוך דגש על קבלת המחשבות, והפסקת ההימנעות מהן. בשל כיוון זה, ניתן להגיד, שגישה זו מתיישבת עם התיאוריה והפרקטיקה של הגישה ההתנהגותית, תוך שימת דגש מחודש על הפרקטיקה של החשיפה כאמצעי טיפולי. 

​

הפרקטיקות של הגישה ההתנהגותית והקוגניטיבית משלימות זו את זו, כשבטיפול המשולב ביניהן ניתן דגש מיוחד לחשיפה למחשבות ולגירויים מעוררי חרדה. צורת החשיבה של ה-ACT שבה ומאשרת את המרכזיות של החשיפה לגירויים ומחשבות מעוררי חרדה כלב ליבו של הטיפול הקוגניטיבי- התנהגותי ב- OCD.